מאת פזית ברמן
את תמר (שם בדוי), פגשתי לראשונה בקליניקה לפני מספר שנים, בפתחו של החופש הגדול שקדם לעלייתה לכיתה ז'. לחדרי נכנסה ילדה ג'ינג'ית צנומה וגבוהה, עם עיניים גדולות שהסתתרו בתוך ערימה סבוכה של תלתלים. תמר הצטנפה על הספה שמולי ואמרה, כמעט לחשה – "אני עייפה. אבל אני רוצה שתעזרי לי".
בפגישתי המקדימה עם הוריה, הם תיארו את שנת הלימודים החולפת כמאבק יומיומי של תמר להישרדות. במרבית הבקרים גררה את רגליה לביה"ס בחוסר חשק מופגן, והיו לה סיבות טובות לכך. היא לא רצתה לפגוש את בנות כיתתה שקוראות לה בשמות מאחורי גבה, או לחוות את כאב הדחייה המוכר בעקבות גילוי על מפגש חברתי שלא הוזמנה אליו. נמאס לה לשמוע על עוד קבוצת 'ווטסאפ' שאינה חברה בה, או להרגיש שוב את הבושה הזאת, המשתקת, בכל פעם שצריך להתחלק לזוגות והעיניים שלה מתרוצצות לכל הכיוונים אבל לא פוגשות בפנים מזמינות. אבל בעיקר, תמר לא רצתה להביט בעצמה במראה שניצבה בכניסה לביה"ס. נוסיף לכל אלו את הלחץ שהגיע אליה מן הכיוון הלימודי, ואת המאמץ הרב שנדרשה להשקיע כדי לעמוד בציפיות הגבוהות של סביבתה, ושל עצמה, ממנה, ולהתקבל למגמה מבוקשת בחטיבה. הוריה הפצירו בה לפנות ולקבל עזרה, אך תמר לא מצאה בתוכה את הכוחות לעשות זאת בשל העומס הרב בו הייתה נתונה, הן מבחינה לימודית והן מבחינה רגשית.
ואז הגיע החופש הגדול, והביא עמו תחושה משחררת של הקלה. אני חושבת שדרך תמר הבנתי אז לראשונה כי תקופה זו של מעבר בין כיתות או מסגרות חינוכיות, שאצל ילדים מסוימים נצבעת בעיקר בגווני הפרידה מן המוכר והאהוב והחשש מפני התמודדות עם הלא-נודע, מהווה עבור ילדים אחרים תקופה נדירה של הפוגה מהקרבות היומיומיים שהם מנהלים, בזירה החברתית, הלימודית, או בשתיהן גם יחד. בעזרת הקשבה, דיאלוג עם ילדכם ותכנון, בסיוע הכלים שאציע בהמשך, החופש יוכל להיות הרבה יותר מחודשיים שרק צריך "להעביר" עד לתחילת שנת הלימודים הבאה. בכוחכם להפוך אותו לפרק זמן משמעותי לצמיחה, התפתחות וחיזוק של הילד שלכם.
מבחינה פסיכולוגית, ניתן לדבר על האופן בו סך המשאבים הנפשיים העומדים לרשותו של האדם, במקרה זה הילד או המתבגר, הולכים ומתמעטים ככל שרמת הדרישות המציאותיות ממנו עולה. בחופש הגדול מתאפשר לילד לקחת "טיים-אאוט" מהתמודדות עם מרבית הדרישות שמכבידות עליו בשגרה (מקימה מוקדם בבוקר, שיעורי בית, מטלות ומבחנים, ועד להתמודדות עם ילדים אחרים ועם הדימוי החברתי המסוים שהתקבע ביחסים עימם). כתוצאה מההפחתה הזמנית בדרישות חל שינוי במאזן הכוחות הנפשי, כך שחלק משמעותי מן האנרגיה, שבשגרה מושקע בהתמודדות עם דרישות המציאות, משתחרר והופך לזמין. נפתח כאן חלון הזדמנויות, רגע לפני שהלימודים מתחדשים ורמת הדרישות חוזרת לקדמותה, שבו מתרחב מאגר המשאבים העומד לרשות הילד.
אז כיצד אנו כהורים, יכולים לנצל באופן הכי יעיל את המתנה הזו, שהחופש הגדול מעניק לילדינו, ולהתניע בעזרתה תהליך של שינוי? אני מציעה שתזמינו את ילדכם לתרגיל מחשבתי קצר ומסקרן – הציעו לו לדמיין איך היה רוצה לראות את עצמו פותח את שנת הלימודים הבאה (אקרא לכך "האני הרצוי"). עודדו את הילד לכתוב את הדברים על דף, בנוכחותכם או באופן פרטי. לילד צעיר יותר, או לילד המעדיף להביע עצמו כך, הציעו לצייר. אין הכוונה לציור אומנותי או מוקפד, אלא לציור שהילד יוכל להרגיש שהוא שלו, ומשקף באופן פשוט ואותנטי את מה שהוא חש. המטרה היא לנסות ולגעת בחוויה על שלל גווניה, באופן חופשי, מפורט ואסוציאטיבי ככל שניתן. השתמשו בשאלות מנחות, כגון –
- איך היית רוצה להיראות? (התחילו מבגדים, תסרוקת, ילקוט ואקססוריז, והתקדמו בזהירות לשאלות לגבי דימוי גוף כשזה מרגיש רלוונטי)
- איך היית רוצה להרגיש?
- על מה היית רוצה לחשוב?
- את מי היית רוצה לפגוש?
- על מה היית רוצה לדבר או לשתף אחרים?
בשלב הבא, הזמינו את ילדכם לחשוב עד כמה התמונה ש"צייר" לעצמו, על הדף או בעיני רוחו, תהיה דומה להערכתו למה שיחווה בפועל ביום הראשון ללימודים (לכך אקרא "האני המצוי"). תוכלו למקד אותו אם תבקשו שידרג את רמת ההתאמה בין "האני המצוי" ל"רצוי" על סולם מ-1 (לא דומה בכלל) ועד ל-10 (בדיוק אותו הדבר). גם במקרה זה, הייתי ממליצה לעשות התאמה של התרגיל עבור ילדים צעירים יותר. תוכלו לבקש מהם בדרך משחקית, לצייר על דף אחר את עצמם כפי שייראו באמת עם כניסתם לכיתה א', למשל – "עכשיו, דמיין שהיה מגיע לכיתה צלם מקצועי, ומצלם אותך באמצע היום הראשון שלך שם. נסה לצייר את התמונה שהייתה מתקבלת". בהמשך הזמינו את הילד להתבונן בציורים, ובמידת האפשר לבחון בעצמו את ההבדלים ביניהם ולתאר אותם במילים. בעזרת שאלות מנחות, תוכלו לכוון את הילד להתמקד בהבדלים בצבעים, בגודל הדמויות, ברגשות המשתקפים מהציורים וכדומה.
בשלב האחרון, והמשמעותי ביותר, עודדו את הילד להעלות השערות באשר לגורמים המשפיעים על גודל הפער, אם קיים, בין "האני הרצוי" ל"אני המצוי". על הילד לנסות להגדיר לעצמו באופן הברור ביותר, תוך תיווך שלכם אם הוא זקוק לכך – במה הייתי רוצה להתחזק? מה הייתי רוצה לשנות? ממה אני חושש, ומה יוכל להרגיע אותי? אילו מכשולים מונעים ממני להיות כפי שהייתי רוצה, ומה יוכל לסייע לי להתגבר עליהם?
מתוך מפת הצרכים והרצונות הייחודית שנוצרה, עזרו לילדכם לקבל בעצמו את מה שאין ביכולתו לשנות, וסייעו לו למצוא פתרונות מעשיים לדברים שיש בכוחו לשנותם. ככל שיגיע לתובנות בעצמו, כך תגבר המוטיבציה שלו לפעול למען שינוי. הדבר המשמעותי ביותר הוא שבמהלך החופש ילדכם ימצא בעשייה, ויהיה אקטיבי בהגשמת המטרות שיתווה לעצמו (עומדת לרשותו כעת אנרגיה שהשתחררה והפכה לזמינה, זוכרים?). איזה סוג של עשייה? זה כבר תלוי בסוג הקשיים ובהעדפותיו האישיות של הילד.
אם, למשל, מוקד הקושי של הילד הינו בזירה החברתית, תוכלו להציע לו לפתח תחומי עניין חדשים וכך להכיר ילדים ששותפים לתחביב החדש, להצטרף לקייטנה, פעילויות קיץ במתנ"ס השכונתי או לסדנאות קיץ בנושא שמעניין ו"על הדרך" להגדיל את המעגל החברתי, להצטרף לקבוצה ייעודית להקניית כישורים חברתיים, או למצוא עבודה בחברת בני-נוער אחרים. אם מוקד הקושי בפן הלימודי, חפשו קורס קיץ מרוכז שיסייע לילדכם להדביק פערים, ועזרו לו ליצור שיגרה קבועה ככל הניתן של למידה בחופש בין בילוי אחד למשנהו, בין אם באופן עצמאי ובין אם בעזרת מבוגר אחר (הורה, קרוב משפחה, מורה). אם הקושי הוא במידת שביעות הרצון מהמראה החיצוני, נסו לרתום את ילדכם להתחיל בתוכנית תזונתית ובפעילות ספורטיבית מוסדרת – לרכב על אופניים, ליזום משחקי כדורגל עם החבר'ה, לצאת להליכות על בסיס קבוע, ואם מתאפשר אז לעשות מנוי לבריכה או לחדר כושר. את המעבר בין כיתות או מסגרות חינוכיות יוכל הילד לנצל כדי לעשות שינוי בהופעה או בתדמית שכבר מזמן רצה, אבל לא אזר את האומץ (תספורת חדשה? אימוץ סגנון לבוש שונה?). לעתים אפילו שינוי קטן, יכול להוביל להבדל עצום בתחושה ובביטחון העצמי.
אם תחושו כי ילדכם זקוק לחיזוק בתחום הרגשי, בין אם משום שהוא מתמודד עם מכלול מורכב של קשיים, ובין אם משום שנראה שאין בכוחו לפעול לשיפור מצבו, כדאי שתפנו להתייעצות עם מומחה לטיפול בילדים ונוער. באמצעות טיפול רגשי יוכל הילד להתבונן על קשייו מתוך מרחק ומפרספקטיבה שונה, לזהות דפוסי התנהגות וחשיבה אשר מקשים על התקדמותו בכיוונים הרצויים, ובהמשך לבנות ולתרגל דפוסי התמודדות יעילים יותר.
את פגישותיי הראשונות עם תמר הקדשנו לעבודה על "הציור הרצוי" שלה, ממנו השתקפה דמותה כפי שרצתה לראות עצמה מתחילה את לימודיה בחטיבה. סייעתי לה לנסח לעצמה מטרות, ולבחור מהן את הצעד המעשי הראשון שתרצה לעשות. תמר בחרה להתמקד בשיפור תחושת המסוגלות החברתית שלה. היא חידשה את הקשר עם חברת עבר, אשר התגוררה באזור אחר של העיר, ולשתיהן תחומי עניין משותפים. במקביל לצעדים המעשיים שנקטה במציאות חייה, באמצעות הטיפול יכלה תמר להתחיל ולעבד את חוויות הדחייה הקשות שעברה, ובהדרגה לבנות בעצמה מחדש את תחושת הביטחון באשר ליכולתה להיות בקשר. את השנה החדשה פתחה תמר בתחושה פנימית מחוזקת יותר ובאופטימיות זהירה. לראשונה מזה חודשים ארוכים, היא לא הרגישה בודדה.
קישור למאמר כפי שהתפרסם באתר ynet:
פזית ברמן - פסיכולוגית קלינית 